ביום 1.1.2021 נכנסו לתוקף תקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"). תקנות אלה החליפו את תקנות סדר הדין האזרחי משנת 1984 ויצרו שינויים דרמטיים בניהול הליכים משפטיים אזרחיים. ברשימה קצרה זו נתייחס לאופן שבו עתידה להשפיע תחיקתן של התקנות החדשות על פסיקת הוצאות המשפט.

הרפורמה בפסיקת הוצאות משפט במסגרת התקנות החדשות התבססה על מחקר אמפירי שנעשה בשנת 2017 ע"י מחלקת המחקר של הרשות השופטת בנושא של פסיקת הוצאות בבתי משפט המחוזיים והשלום.[1] השינויים שנעשו בנושא זה התבססו גם על רקע התפיסה לפיה פסיקת הוצאות משפט קשורה בניהול משאביה של מערכת השפיטה ושהמדיניות הננקטת על ידי בתי המשפט בשאלת פסיקת הוצאות המשפט משפיעה על מספר ההליכים הנדונים בבתי המשפט, על אופן ניהולם על ידי הצדדים וכן על מניעת תביעות סרק וניהול מכביד של ההליך. על כן, הוחלט שדרך המלך היא לחייב בהוצאות משפט.

התקנות החדשות מתייחסות לנושא ההוצאות בפרק יח'. תקנה 152 קובעת כי "בתום הדיון יפסוק בית המשפט הוצאות סבירות והוגנות, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". בית המשפט נדרש לאזן בפסיקת הוצאות בין הבטחת זכות הגישה לערכאות, הגנה על זכות הקניין ועיקרון השוויון בין בעלי הדין (תקנה 151(ב) לתקנות החדשות)[2]. דהיינו, שינוי משמעותי אחד במסגרת התקנות החדשות הוא כי במסגרת התקנות החדשות נקבעה ברירת מחדל של חיוב בהוצאות כאשר על בית המשפט להצביע על טעמים מיוחדים על מנת שלא לעשות כן.[3]

עוד נציין כי בתקנה 151(ג) נקבע במפורש שאם סבר בית המשפט שבעל דין עשה שימוש לרעה בהליכי משפט או לא מילא אחר האמור בתקנות סדר הדין, בית המשפט יהיה רשאי לחייבו בהוצאות לטובת הנפגע או לטובת אוצר המדינה ובנסיבות מיוחדות אף את בא כוחו.

הרציונל הוא שהתנהלות כאמור לעיל פוגעת הן בבעל הדין שכנגד והן בציבור המתדיינים. המשאב השיפוטי הוא משאב מוגבל והתנהלות שפוגעת בסדר התקין של ניהול ההליך השיפוטי גורמת בסופו של דבר להכבדה על בית המשפט והצדדים ולהימשכות ההליך, דבר שגורם לעיכוב בשמיעת הליכים אחרים.[4]

שינוי משמעותי נוסף נוגע לתקנה 53 לתקנות החדשות, המחדשת כי "בתום הדיון בכל בקשה יפסוק בית המשפט את הוצאות הבקשה ועל מי הן חלות, בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי, זולת אם מצא שקיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור". דהיינו, הכלל לפי לשון התקנות החדשות הוא שאין לדחות את פסיקת ההוצאות לסיום ההליך או להתנות את פסיקתן בתוצאות ההליך גופו. תקנה זו נועדה לשנות את הנוהג שהשתרש במקומותינו ולפיו בחלק גדול מהמקרים בקשות מוכרעות מבלי שבית המשפט פסק הוצאות בגינן, דבר שמסב נזק למי שבקשתו מוצדקת ואף אינו מהווה חסם בפני הגשת בקשות סרק.[5] אכן, בדיקה במאגרים המשפטיים לתקופה שמכניסתן של התקנות החדשות לתוקף מגלה, כי בדרך כלל בתי המשפט מחייבים בהוצאות בגין כל בקשה מהותית (להוציא בקשות טכניות), בהתאם ללשונה של תקנה 53.[6]

פרשנות זו של בתי המשפט ללשון תקנה 53 לפיה ברגיל יש לפסוק הוצאות בכל בקשה בכתב, הגיעה בחודשים המעטים שחלפו מאז נכנסו התקנות החדשות לתוקף לכדי כך שאף בבקשה אלמנטרית כבקשה למינוי מומחים בתיקי פלת"ד (תאונות דרכים), נפסקו על פי רוב הוצאות משפט וזאת בניגוד למצב שהיה קיים לפי התקנות הישנות. כך למשל באחד המקרים שנדונו בבית משפט השלום, קבע כב' בית המשפט כי לאור האמור בתקנה 53 לתקנות החדשות, לפיה יש לפסוק בכל החלטה בבקשה את הוצאות הבקשה, התובע חויב לשלם לנתבעת את הוצאות הבקשה על אתר.[7]

ניתן לטעון כי בבקשה למינוי מומחים בתביעות פלת"ד, על התובע להגיש בקשה מסוג זה על מנת לבסס את תביעתו. מאידך, הואיל ובתביעות מסוג זה העיסוק הוא בעיקרו בשאלת הנזק, הרי שעל פי רוב הנתבעת מחויבת להתנגד לבקשה למינוי מומחים. לכן נראה, שלכל הפחות לגבי הבקשות מסוג זה אין מקום לחייב בדרך כלל בהוצאות משפט ככל שהבקשה או ההתנגדות לה היו מנימוקים סבירים (בדומה למצב המשפטי ערב תיקון התקנות החדשות). בנסיבות אלה הטלת חובה על בית המשפט לנמק בכל פעם שהוא מחליט להימנע מפסיקת הוצאות נראית לנו מיותרת.

אנו קוראים למחוקק המשנה לשקול תיקון של תקנה 53, באופן שיקל וירחיב את שיקול הדעת של בית המשפט לעניין פסיקת הוצאות בבקשה בכתב.

• הכותב הוא ד"ר למשפטים, ראש מחלקת תובעות ייצוגיות במשרדנו, ומרצה לסדר דין אזרחי ותובענות ייצוגיות. 

[1] לפירוט ראו: פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים (פורסם באתר הרשות השופטת, 22.10.2017).

[2] השוו: בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא – משרד התעשיה והמסחר (פורסם בנבו, 30.6.2005).

[3] למשל: רע"א 7650/20 ‏ ‏Magic Software Enterprises Ltd.‏ נ' פאיירפלאי בע"מ, פס' 14 לפסק הדין (פורסם בנבו, 28.12.2020).

[4] ראו בדומה בפסק הדין ברע"א 10227/06 בובליל נ' אינדיג (פורסם בנבו, 5.2.2007) (כב' הנשיא א' גרוניס).

[5] דברי ההסבר לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בעמ' 24. כך, הגם שעוד קודם לחקיקת התקנות החדשות, הובעה בפסיקת בית המשפט העליון הדעה, כי ברגיל אין להתנות את החיוב בהוצאות בתוצאות ההליך העיקרי (רע"א 519/08 ח'ורי נ' עוואד ואח', פ"ד סד(1) 479 (2010)).

[6] ראו למשל: בש"א 1085/21 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ניהאד אבו חדיגה (פורסם בנבו, 1.3.2021)‏‏ (כב' השופט א' שטיין).

[7] ת"א (שלום רח') 20529-08-18 ט.ב נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 17.1.2021)‏ (כב' השופטת ר' הירש).‏ ראו בדומה: ת"א (שלום ת"א) 50462-10-20 פלונית נ' דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ (פורסם בנבו, 2.2.2021) (כב' השופט י' קורן); ת"א (שלום רח') 34644-10-20 י.ל נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 23.2.2021)‏‏ (כב' השופטת ר' הירש). ‏‏דוגמאות למקרים בהם חויבו הנתבעות בבקשות דומות: ת"א (שלום רח') 37622-07-20 ד.פ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 23.2.2021)‏‏ (כב' השופטת ר' הירש); ת"א (שלום הרצ') 19862-10-19 ו. פ נ' הכשרה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 10.1.2021)‏‏ (כב' השופטת א' מני גור); ת"א (שלום הרצ') 21440-11-20 י. ח. א נ' מנחם חודרה (פורסם בנבו, 28.2.2021)‏‏ (כב' השופטת א' מני גור); ת"א (שלום הרצ') 24120-07-20 נ. ז נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 28.2.2021)‏‏ (כב' השופטת א' מני גור).